עצמי אמיתי ועצמי כזב - מי אני באמת? על התנהגות אותנטית / מזויפת בעבודה ובכלל...


#קריירהשנייה #שינוימקצועי #ייעודמקצועי #בחירתמקצוע #אימוןאישי #אותנטיות #זיוף #עבודה #מקצוע



אחרי שסיימתי את המאסטר ולימודי המידענות רציתי מאוד להתחיל לעבוד בספרייה. כיוונתי לספרייה אקדמית או לפחות ספרייה למבוגרים.

יצא שאחרי הרבה זמן של חיפושים ושליחת קורות חיים קיבלתי סוף סוף טלפון מספריית בית ספר יסודי: בואי לראיון!

האם אפשר לשמוח ולהתבאס ממשהו בו זמנית?


מכל הספריות שאפשר לעבוד בהן, ספריית ילדים היתה המקום שהכי פחות עניין או הלהיב אותי.

ובכל זאת, הלכתי לראיון במטרה להצליח להתקבל לעבודה ולעבוד בספרייה.


בראיון שאלו אותי שאלות מקצועיות עליהן עניתי בקלות, המראיינים התלהבו, הריאיון קלח והרגשתי שהם ממש 'בעניין שלי'.

אח"כ הגיעו גם שאלות יותר אישיות: יש לך ילדים? (אז עוד לא היה לי), עבדת בעבר עם ילדים? (כן, כשהייתי נערה בתור מדריכה בקייטנת אג"ד).

נו, ואת נהנית לעבוד עם ילדים? את מתחברת לילדים?

אמרתי שכן, בטח, ובבטן הרגשתי שאני קצת מזייפת: אני אוהבת ילדים...אבל מעדיפה לעבוד עם בוגרים ומבוגרים.


ובכל זאת, רציתי לקבל את ההזדמנות ולנסות: הבי"ס קרוב לבית, שעות נוחות, משלמים סביר (בכל זאת, ספרנית), המנהלת והצוות נראו אחלה, ספרייה מטופחת ויפה, מה עוד אפשר לבקש?

לעבוד עם ילדים יכול להיות נחמד מאוד; הם מצחיקים, שובבים, אומרים תמיד את האמת בפנים, מקוריים ולא מעמידים פנים. זאת הזדמנות נפלאה לחזור אל סיפורי הילדות, לפעילויות עידוד קריאה - במובן מסוים ממש לחוות את הילדות מחדש.

אחרי יומיים התקשרו להגיד לי שהתקבלתי.

איזה יופי?


***

אהבו אותי מאוד בבי"ס. גם המורים וגם התלמידים. וגם אני בסה"כ אהבתי את העבודה אבל..

היה יכול להיות כ"כ מושלם אם במקום ילדים ביסודי היו סטודנטים למשל, או אפילו תלמידים בתיכון.

בהתחלה שכנעתי את עצמי שככה זה יהיה בכל עבודה.

תמיד יהיה משהו שצריך להתפשר עליו: אם המשכורת תהיה יותר טובה אז הספרייה תהיה רחוקה, ואם היא תהיה קרובה אז השעות יהיו לא נוחות, ולפעמים אלו ילדים צעירים ולא מבוגרים.. תמיד יהיה משהו..בראש לגמריי הבנתי את זה.

אבל בטן - זה כבר סיפור אחר.


כמה חודשים אחרי שהתחלתי לעבוד הרגשתי ירידת אנרגיה, חוסר חשק להגיע לספרייה למרות ש'רק התחלתי'. היו ימים שהרגשתי חולשה, עייפות, גם חליתי הרבה יותר מהרגיל.

בלי להבין וכנראה רק בדיעבד הבנתי שאני מתוסכלת.


את מבזבזת את הזמן שלך בעבודה הזאת..

את לא באמת תוכלי להתקדם כאן ..

את מודעת לזה שאת לא עושה אפילו רבע ממה שאת יודעת ויכולה לעשות?

זה יהיה פספוס לא נורמלי זה אם תישארי כאן!


קול שלא היה בשליטתי נשמע במחשבותיי לעיתים יותר ויותר קרובות, בהתחלה לחש את הדברים בעדינות אבל ככל שהתקדמה השנה הוא המשיך והתגבר - עד שכבר היה בלתי אפשרי להתעלם ממנו.


לקראת סוף השנה התחלתי שוב לרחרח במודעות דרושים, התראיינתי במספר מקומות וכשהסתיימה שנת הלימודים עברתי לספרייה אחרת, גם בבי"ס, אבל של תלמידי תיכון.

כפי שאפשר להבין, גם שם לא נשארתי. אבל זה כבר סיפור אחר..


***

העבודה בספריית ילדים בבי"ס הרגישה ככל שעבר הזמן כמו מקום בו האני המקצועי שלי איננו אותנטי.

הרגשתי שאני מזויפת ומזייפת.

כבר בראיון העבודה כשאמרתי שאני אוהבת לעבוד עם ילדים: רציתי לרצות את המראיינים שלי, לענות על הציפיות שלהם - הם התלהבו מהידע המקצועי שלי וחשבתי שזוטות כמו ה'העדפות האישיות' שלי פשוט לא רלוונטיים.